פסח הוא חג קדוש מאד, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדין אנו ובנינו משעבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא נתנה לנו תורה ומצות ולא יזכר שם ישראל והקדוש ברוך הוא הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא וחבה יתרה הראה להם, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים, רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר, והראנו את כבודו ואת גדלו ואהבתו וחבתו לגדל יכלתו לשדד המערכות והשגחתו פרטית מאשר צונו כל כך בתורתו הקדושה לזכר יציאת מצרים, ועל כל מצוה ומצוה מזכיר זכר ליציאת מצרים. וצונו להיות לזכרון בין עינינו ולאות על ידנו, ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בקדוש זכר ליציאת מצרים:
ועקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפלין, הכל הוא כדי שהחי יתן אל לבו הדברים האלה לעמק ולרחב, וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע אלהי''ם אותנו אהבתו וחבתו וגדל יכלתו ועצם השגחתו. וזהו הטעם שצונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח. מלבד שיש סודות עליונים ובונה בשמים עליותיו, ומוסיף כח בפמליא של מעלה כמפרש בלשון הזהר הקדוש פרשת בא שהוא מלהיב את הלב וראוי לקרותו בליל פסח. עוד בה יש טעם לפי הפשט, כדי שירבה לקבע בלבו ובלב בני ביתו אהבת האל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם. וזהו עקר מצות הספור להגיד לבני ביתו בספור יציאת מצרים איך הראנו ה' אלהינ''ו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכלתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמר את כל מצוותיו:
והנה בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וצונו על אכילת מצה. וידוע שיש מחלקת בענין שמור המצה: שיש אומרים שצריכה שמור שלא יגעו מים משעת קצירה. ולדעת גדולי הפוסקים כל שאינה שמורה משעת קצירה אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה, וקרו לה בזהר הקדוש (ח''ב קפג) מיכלא דאסותא, שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש. הנה כי כן יחרד האיש וילפת ויחוש לדעת האומרים כן, ולא יעבר מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה. ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים:
וכבר משלו משל לזה, שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו, אף שיש סם אחר שהוא מבחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל, ויבוא רופא אחר בקי וממחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה, ואותו מן המבחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה, מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי וממחה, ולקח הסם שהוא מועיל אלבא דכלי עלמא ולא לקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה. ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכל כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות. שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות, על אחת כמה וכמה בענין חמץ ומצה שאסורו חמור מאד שיש בו כרת רחמנא לצלן, והנזהר בו תועלתו גדולה. שכתבו משם האר''י שהנזהר בפסח מאסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מבטח לו שלא יחטא כל השנה כלה, על זאת ראוי לזהר הרבה שאין שכר גדול מזה. והינו דקרו לה מיכלא דאסותא, שקובע בלב האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון. ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב. אבל עקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חמוץ ותערבת חמץ ולצאת ידי כל הדעות:
וראוי להעמיד שומרים במקום שעושין המצות, שינקרו הכלים היטב בין לישה ללישה, ושלא יעשו רקיקין דקים ויהיו מנחים בלי עסק, ואחר כך נותן הרבה ביחד על הפאל''ה (שויפעל) ונושאם לתנור, כי עושה אלה, אם היא מצה שנלושה במים הרי זה אוכל חמץ בפסח. ועל ראשי עם קדש מטל לפקח עינים ולגדר פרצות ולהשיב רבים מעוון ולעמד על המשמר, למען ילכו בדרך טובים על פי התורה:
ובליל התקדש החג הקדוש יאזר חיל לקים מאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז ב) חיב אדם להראות בעצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באפן שיראה שאי אפשר שלא לשמח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א) שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות:
וכתבו המקבלים שלא אסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח, אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רשם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה, וצריך לזהר ולעמד על המשמר יותר מכל ימות השנה:
והנה סדר מצות ליל פסח סדרום רבותינו זכרינם לברכה בסדר ''קדש ורחץ'', והן רבים עתה עם הארץ, כי לא ידעו מה הוא, וראוי לילך אצל חכם שילמדנו ולרשם בכתב בלע''ז להיות לזכרון לקים כל דבר כדת מה לעשות. זה כלל גדול, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ), וזה כל האדם:
