ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. והנה עקר מצות קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא ביום הששי, אבל לאנשים הטרודים אחר מזונותיהם הלוא טוב שיקראוה ביום השבת שחרית. ומי שאינו יודע לקרותה ידבק עם מי שיודע לקרות ויקראוה יחד. וכתבו המקבלים שיש להקפיד הרבה בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום לקרותה בכל טעמיה ודקדוקיה הדק היטב. והנה על כגון זה, מצוה שמתן שכרה בצדה, ארך ימים בימינה, מי שאינו חושש לקימה ענוש יענש ממה נפשך, אם אינו מאמין בתורה ובדברי חכמים נדון בצואה רותחת, ואם מאמין ואינו חושש ועל חייו לא חס, הרי זה מתחיב בנפשו ועתיד לתן את הדין מעין מאבד עצמו לדעת. ומה גם בדבר שקל לקימו מאן לא בעי חיי, הרי זה נמשל כבהמות. זה כלל גדול בתורה ובקיום המצוית, כזאת וכזאת יתן אל לבם האיש החפץ חיים ומתוך שלא לשמה בא לשמה לעשות נחת רוח לפני אבינו שבשמים ולתקן הדברים בשרשן. כי מאחר שהפרשיות הם דברות קדשו יתברך, בודאי יש ויש בהן סודות עליונים על כל אות ואות ועל כל קוץ וקוץ תלי תלין, וכל התורה כלה שמותיו של הקדוש ברוח הוא, והקורא בהן בונה בשמים עליותיו (עמום ט ו), ואף כי אין אתנו יודע, הקורא קורא כדרכו, ויחשב שיש רזין ורזי דרזין, ומעשה ידינו כוננה עלינו:
וכתבו הפוסקים שהן אמת שלפי סודן של דברים אי אפשר לומר ונקה מלקרות שנים מקרא ואחד תרגום, אבל לפי פשטן של דברים שקריאת התרגום הוא להבין הענין, לפי שבזמנם היו מדברים ארמית, הנה כי כן לדידן, עקר המצוה לקרות כל פרשה עם פרוש רש''י, וללועזים בלעז. הנה כי כן יאחז צדיק דרכו אחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו (קהלת טו יח), ועת לכל חפץ ביום שבת קדש למי שאינו מאבד השעות בשה''י ופה''י. וכבר יש מקומות שיש בני חבורה, אגדות אגדות בשבת קדש. יש לומדים תהלים ויש לומדים תנ''ך, משניות, מדרשים וכדומה, אשריהם ישראל ואשרי תמימי דרך מטיבי לכת ההולכים בדרך טובים:
