ידוע מעלת המשפט, דכתיב (ישעיהא כז) ציון במשפט תפדה. וכתיב (דברים טז יח) שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך. וצריך למנות בכל עיר ועיר חכם שיורה דיני אסור והתר, וידין בין איש ובין אחיו, ויודיע להם את חקי האלקים ואת תורותיו, ואת הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:
והנה כדי שיהא ישוב ותקון בכל עיר ועיר, יש אזהרות שצריכין לזהר אנשי העיר ויש אזהרות לדין, ואלו דברים שאין להם שעור, שהכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי דעת הדין ולפי מדותיו, ולפי דעות בני אדם ולפי מדותיהם צריכים להתנהג זה עם זה ולסבל זה מזה באפן שיהא זווגם עולה יפה באהבה ואחוה, שלום ורעות כשבת אחים יחד. אמנם נכתב קצת אזהרות הראויות להתנהג בהן ישמע חכם ויוסיף לקח. ונתחיל באזהרת הקהל, שראוי לכל קהל ישראל, אפלו אם ה''ן צבור עני, ידחקו עצמם לענין זה להיות להם ראש ומנהיג, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז יז), כי כאשר אין מלך בישראל, איש הישר והמעקל בעיניו יעשה. אי בדיני אסור והתר אין בהם יודע, ומתירין אסורין ואומרים לרע טוב ולטוב רע. אף אם הם שוגגין, האלקים יביא במשפט על שלא בקשו מי שילמדם בהיות לאל ידם, ושגגת תלמוד עולה זדון. ואי בדיני ממונות צריך שיהא איש על העדה, שיציל עשוק מיד עושקו בכח התורה, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו על ידי אויבינו פלילים, ערכאות של עכו''ם, אשר נוטים אחרי הבצע ואחרי השחד, מלבד חמר שיש בדבר לדון בערכאות של עכו''ם, כמבאר בפוסקים, תסמר שערת אנוש:
ואף אם ידונו בדיני ישראל אנשים שאינם חכמים בדיני תורה על פי תורת האדם, לא פלטי מלדון לפי ראות עיניהם, ואיכא קרוב דעתא לרעים אהובים או למאן דמקרבא לה הנאתה, ואינו רואה חובה לו. ואף אם יעשו הטוב והישר לפי דעתם, לא פלטי מחשדא אבל מאן דשקלי לה גלימה בדינא לזמר וליזיל. מכל מקום, במקום שאין אנשים חכמים, ראוי לבחר הרע במעוטו ולמנות אנשים סוחרים יראי אלקים, בעלי דעה, לדון בין איש ובין רעהו, ולא יצטרכו בני ישראל לילך בערכאות של עכו''ם, חס ושלום. אבל אשריך ארץ, שמלכך תלמיד חכם, הוא יורה דעה, הוא יציל את העיר בחכמתו, וזכותו יגן עליהם להצילם מכל רע ולהניח ברכה בכל מעשה ידיהם, אשר על כן איש את רעהו יעזרו, והחלש יאמר גבור אני להחזיק במצוה זו להעמיד דין תלמיד חכם בעיר:
ומצוה גוררת מצוה, כי הן בכלל שיהיו מחזיקים ביד לומדי תורה, והם נוטלים חלק בתורתו ומעשיו, ומה טוב חלקם ומה נעים גורלם. אך צריך שידחקו עצמם להספיק להחכם די מחסורו אשר יחסר לו ברוח ולא בצמצום, באפן שתהא דעתו צלולה ומישבת עליו, ולא יהא ירוד. ומה טוב חלקם של המשמשים תלמידי חכמים, כי גדולה שמושם יותר מלמודם (ברכות ז, ב), ואותה שעה שפנוי התלמיד חכם ללמד בעבורם, הם יקחו חלקם. ובמה יודע אפוא מי שנפשו חשקה בתורה ונפשו עגומה על שאין חלקו מיושבי בית המדרש, אם כנים הדברים, יעשו מה שבידם לעשות להחזיק ביד לומדי התורה, מי בגופו ומי בממונו, וגדול המעשה יותר מן העושה (ב''ב ט, א מסכת כלה ב). וכתיב (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף. וידוע מה שפרשו בפסוק (דברים טז כ) צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה (סנהדרין לב, ב):
הנה כי כן צריכים אנשי העיר לתן לב קדם שימנו פרנס על הצבור, ויבדקוהו יפה יפה שתהיה שמועתו יפה, ושיהיה חכם בקי בדיני התורה, ושתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ושיהיה שלם במדות ובדעות, יודע להנהיג את הקהל על פי מדותיהם ולסבל אותם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואם יש תלמיד חכם מבני העיר, הוא קודם, שהוא בקי יותר בהלכות מדינה ומדותיהם וטבעם, והם בקיאים בו ומכירים אותו. ואם יצטרכו להביא ממדינה אחרת, יעשו חקירה ודרישה היטב קדם שיקבלוהו לבל יבואו להתחרט ולהרבות מחלקת, חס ושלום. וידוע מה שאמרו רבותינו ז''ל על פסוק (דברים א יח) ואצוה אתכם בעת ההיא, אזהרה לצבור שתהא אימת דין עליהם (סנהדרין ח א). וכתיב (דברים ו יג) את ה' אלקיך תירא. לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ב). הנה כי כן צריכים הצבור להזהר בזהירות יתרה שלא למרות פי המורה ושלא להטות מן הדבר אשר יגיד להם ימין ושמאל, אפלו אם יאמר על ימין שהוא שמאל או אפכא:
ועקר המצוה הזאת מטלת על גדולי העיר, פני העדה, אשר כח בידם להעמיד ולהקים דגל התורה, המה יעמדו לימין הדין בכל כחם ובכל מאדם להעמיד דבריו שלא יפל דבר אחד מכל דבריו ארצה, ואף אם לפעמים יצא מתחת יד הדין דבר שאינו הגון ושאינו מתקן, כי אדם הוא, וכל האדם כוזב, צריכים גדולי העיר להעמיד דבריו ולשבר מלתעות רשע המדברים תועה ורוצים לפרק על ולתן כתף סוררת מלשמע לדבריו, המה יכפום ויכום ויכתום עד אשר ישמעו ויעשו ככל היוצא מפיו, ובזה תהא אימת דין עליהם, ותרום דגל התורה, ויהיה תקון וישוב העיר טוב. והמחזיקים ביד המורה להקים דגל התורה, בזאת יתהלל הגבור בגבורתו כשיעשה גבורה כאיש מלחמה, לעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, לעבדה ולשמרה ולתמכה ולסעדה, והמה יקחו חלקם שכר טוב כחלק היושב על כסא ההוראה:
וכשם שאמרו (תקוני זוהר תקונא סה) לענין אשה, גרמא דנפל בחלקך, טב או ביש, גררה. כן הדבר הזה, אם ארע שלקחו לראש איש קשה בעל חמה ובעל מדות קשות, צריכים בני העיר לגלגל עמו על פי מדותיו ולסבל אותו ושלא להכעיסו ושלא להרבות במחלקת, חס ושלום. ותהיה אימת דין עליהם, ויזהרו שלא להכוות בגחלתו, ואין צריך לומר שלא יפרקו עלו מעל צוארם ולא יורידוהו מגדלתו, כי אז תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר יא יב), שלא ימצאו מי שיכנס במקומו, שיהיו חוששים דלא להוו באעבורי:
וכבר מלתי אמורה, כי רבה רעת העיר אשר אין להם מורה, הולכים חשכים ואין נגה להם. אשר על כן, אפלו אם לא עצרו חיל להיות להם רב מורה צדק, לא יבצרו מלקח להם חזן, או מלמד שיהא יודע ספר, בקי קצת בדיני אסור והתר ללמד ספרי מוסר, למען לא יהיו כעורים אשר בחשכה יתהלכו, חס ושלום, ויזהרו בכבודו מאחר שהוא כשושנה בין החוחים, ובמקום עורים מי שיש לו עין אחת צריך להחשיבו, וכל שכן שצריך לזהר בכבוד הרב מורה צדק, אם מצד היותו תלמיד חכם, אם מצד היותו דין:
וידוע מאמר רבותינו ז''ל שאמרו (סנהדרין צט ב), שאפיקורוס נקרא המבזה חברו בפני תלמיד חכם, ולא כאשר פשתה המספחת שבעמדם לדין מחרפים ומגדפים זה את זה בפני החכם, והלואי שלא יבוז את החכם כאשר יצא חיב בדין, או כשמוכיחו על פניו על אשר לא טוב עשה, כי דרך איש אויל ישר בעיניו, והוא חכם בעיני יותר מהחכם, וחושב שהחכם עשה עמו שלא כהגן ושלא כשורת הדין. אוי לו לדור שכך עלתה בימיו. וכבר ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שם) על פסוק ויהי בימי שפט השפטים (רות א א) וי בימי ששופטים את שופטיהם, ויהי רעב בארץ, רחמנא לצלן ואפלו אם אנשים סוחרים הם הדינין, צריך לזהר בכבודם, כי אפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב''ב צא ב), ושלשה שיושבים בדין שכינה ביניהם (ברכות ו א), שנאמר (תהלים סב א) בקרב אלקים ישפט ולפי הדין דינם כתלמידי חכמים, והמבזה אותם כמבזה תלמידי חכמים, כמפרש בפוסקים, ועליהם נאמר (שמואל א ב ל) ובזי יקלו. ועל המכבדם נאמר (שם) כי מכבדי אכבד:
וחובה מטלת על כל אנשי הקהל שלא לתן יד לפושעים, ואפלו אל אביו ואמו יאמר לא ראיתיו, ואת אחיו לא יכיר, ואת בניו לא ידע, אף אם נראה בעיניו שעברו עליהם את הדרך ועשו משפט מעקל, לא ישמע על פיו לומר להם כך, חס ושלום, אלא ברוח שפתיו יכם ויוכיחם ויאמר להם, כל אשר עשה הרב מו, רוה צדק, או ממני הזמן, רצוי ומקבל עלינו, ואין לנו אלא שופט שבימינו, אליו תשמעו, כי את אשר ישים אלקים בדעתם יעשו, והמשפט לאלקים הוא. ואם הקהל לא יחזיקו ביד המורים והשופטים חטאת הקהל הוא, שגורמים שתחרב העיר, חס ושלום, אבל אם עומדים לימין צדקתם להעמיד דבריהם בכל תקף ולא יעבר, העיר ההיא תהיה מצלחת מברכת ה', ותנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא לא):
וביותר יגדל החיוב על התלמידי חכמים שבעיר להרים קרן המורה צדק, ולא יעשו עצמם כעורכי הדינים ללמד טענות את הבעלי דינים על בצע כסף, חס ושלום, שכמה רעות גורמים הם, מרבים מחלקת בישראל וקטגוריא בין התלמידי חכמים, ובזיון התורה ולומדיה, ומבאישים ריחן וריח המורה צדק, וחלול השם קשה מכלן. ואש להבת שלהבת המחלקת בוקעת ועולה עד לב השמים, ויאמרו עליהן, קרבו רודפי זמה (תהלים קיט קנ), זונות מפרכסות זו את זו (שבת לד א), ומתורתך רחקו. ועליהם נאמר (שה''ש ב טו) אחזו לנו שועלים וכו'. אשר על כן אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה' (תהלים קיט א), ילא יתערבו בשום עסק ושום דין ושום דבר מעניני העיר:
ואף אם יש דין לאחיו או קרובו, ונראה לו שהדין עמו והמורה צדק טועה בדין ומחיב את הזכאי, יעשה עצמו כאלם לא יפתח פיו ולא ילך אפלו לומר אל המורה צדק הורני מהיכן דנתו ותורה היא וללמד אני צריך, כי בדור יתום זה עושה אלה לא ימלט משנאה ותחרות. והחושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל, והגס לבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח. ואין צריך לומר שלא ילך רכיל ויגלה סודו לבעל הדין לומר לו לפי דעתי הדין עמך, שגורם רעה גדולה, רק יאמר לו איני מטפל עצמי אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, כי אם לכו אל המורה צדק, אשר יאמר לכם תעשו, לא תסורו ימין ושמאל. זהו דרכן של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ובזה ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וכבוד שמים מתרבה וכבוד התורה ולומדיה מתגדל. הן אלה קצת דרכי הישר הראויים להתנהג בהם אנשי העיר הרוצים בישוב ותקנת העיר. ועתה נדבר הן מעט איזוהי דרך ישרה שיבר לו אשר הוא מיושבי כסאות למשפט:
הן קדם נאמר שלפי חמר וגדל המשא ועצם הסכנה שיש ליושב על כסא ההוראה מכמה פנים, הן מצד שיוכל להיות טועה בדין ובהוראה ובשקול הדעת, ויכול להכשל להתיר את האסור ולאסר את המתר, ולטהר את הטמאה ולטמא את הטהורה, ולחיב את הזכאי ולזכות את החיב, ורבים חללים יפיל באפן שחרב מנחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו תחתיו, והן מצד שהוא מעתד להחניף ושלא למחות ביד מי שבידו למחות, והוא חטא רבים נשא, והן מצד שאם ירצה לעשות כפי הישר לא ימלט ממחלקת ואיבה וכהנה רעות, עד שאמרו (פסחים פז ב) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, רחמנא לצלן:
הנה כי כן ראוי לתלמיד חכם להיות מצטמק ויפה לו ולברח מן הרבנות הרחק מאד, ויותר טוב להיות חופר כוכין מלהיות רב מורה צדק. אמנם אם נגזר עליו מן השמים, מאחר דאפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב''ב צא, ב), וכבר הראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו (במדבר רבה כג ה), ובמה יודע אפוא אם נגזר עליו מן השמים, כאשר ימצא במקום שאין אנשים, והם כצאן אשר אין להם רועה, וקמים עליו ומפצירים בו עד בוש שיהא להם לראש ולקצין, ויורה להם את הדרך אשר ילכו בה, באפן שהוא בורח מן הכבוד, והכבוד רודף אחריו, זהו לאות ולמופת כי מה' יצא הדבר. וכגון דא מצוה לזכות את הרבים אם בר הכי הוא, שכבר אמרו (ע''ז יט ב) ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה אבל יעשה זאת אפוא, אולי תהוי לה הצלה פרתא, זה יצא ראשונה, שיקדים תפלה לצרה, וישפך נפשו לפני ה' שיתקנהו בעצה טובה מלפניו ושיצילהו מכל טעות ומכל תקלה, ושלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן, וכן כל דבר הצריך, לפי מקומו ושעתו, ירחיב פיו ויבקש מאלקינו מרחם השומע קול תפלת עמו ישראל ברחמים (וכבר ידי עשתה נסח תפלה על זה וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא):
וזאת שנית יעשה, שיהא חוזר על הדינין חזור חזור שלא בשעת מעשה ובשעת מעשה, עד שיהא בקי בהן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, ויעין עמק הדין, עד שיהא ברור לו כאחותו, ולא ידמה מלתא למלתא בנקל. ואם יש תלמידי חכמים בעיר, ישא ויתן עמהם כי היכי דלמטי להו שבא מכשורא, ואל יהי דן בדעתו יחידי. ואם גאוני עולם חכמי הש''ס היו עושים כך (סנהדרין ז ב), אנן יתמי דיתמי חברי מדע מה נענה בתריהו, שאם בדבר דאיכא צדדין ואיכא לספוקי סומך על ידיעתו, ואית לה ממאן למשאל ולא שאל, הרי זה בכלל גס לבו בהוראה, חס ושלום:
ואף גם זאת יעשה, שיתנה עם אנשי הקהל שיהיו מרצים על כל אשר יורה ואשר ידין, אפלו אם יהיה טועה בדבר משנה, שהם מוחלים לו. וזה מועיל לענין הפסד ממון, שכל תנאי שבממון תנאו קים, ונקט מיהא פלגא בידה. וראוי לאנשי העיר להתרצות בכך ולחוס על נפש רבם שלא ילך לגיהנם בעבורם, שאף על פי שהם יתרצו, לא יבצר שהמורה יעין ויחפש עד מקום שידו מגעת, אלא עבד ומהני מיהא, שאם בכל זאת יטעה מחמת שבאיזה פעם לא יעין היטב וכדמבעי לה למעבד לא עבד לא יענש בסבתם:
ועוד יש גדר גדול לענין דיני ממונות, שהם מקצוע גדול בתורה, שלא יעמיד דבריו על דין תורה, אלא ישתדל בכל כחו לפשר בפשרה הקרובה לדין בדרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, באפן שאיש על מקומו יבוא בשלום, ואף גם זאת לא יעשה הוא לבדו, אלא יצרף עמו את ממני הזמן טובי העיר, אנשים סוחרים, אנשי אמת, יתרי מדע, הבקיאים בטיב משא ומתן ובטיב אנשי העיר, ומחמת זה יצא משפט מתקן, דין אמת לאמתו, והם יהיו לו מעיר לעזר שיהיו הדברים נשמעים, ולא ימצא איש אשר ימרה, ולא יחשדהו שומע. ובאמת אמרו (קהלת ד טו) טובים השנים מן האחד:
ומה טוב ומה נעים אם יתקנו בכל עיר ועיר, שכל דין ומשפט, הרב מורה צדק בחברת טובי ומנהיגי העיר ישפטוהו על פי הדין ועל פי הישר, ויתקנו בהסכמת אנשי העיר, שלא יהיה איש אשר ימרה, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו הם, אפלו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל. וצריך המורה להיות שלם במדות, ולהתנהג לפי המקום ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם ולפי הענין ולפי צרך השעה, פעמים בקשות יזרק מרה ויראה לפנים פנים של זעם, אך ישמר עצמו בשמירה יתרה שיהא לבו נכון חלל בקרבו, ולא יבוא לכלל כעס, כדי שלא יבוא לכלל טעות (סברי מטות מח, לא), ופעמים לשון רכה תשבר גרם. וצריך שיהא סבלן גדול ויסבל על צבור על צוארו ולא יבל, ויהא נוהג כצאן את הקהל, אף אם יהיו טרחנים וסרבנים ועולבים אותו, ינהגם וינהלם בנעם שיח וחך מתוק:
ובפרט כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניו, צריך לזהר ולהשמר שלא לכעס על אחד מהם, אף אם יצא מן השורה ועשה שלא כהגן ודבר קשות, דברים קשים כגידים, לא עת לכעס, אי משום דאכא למחש שיסתתמו טענותיו, ואי משום שאם יצא חיב בדין, יחשד את המורה שעות עליו את הדין מחמת איבה, חס ושלום. ומה גם שאין להאשים כל כך למי שנותן כתף סוררת ומדבר קשות כשיוצא חיב בדין, כי לפי דעתו שנראה לו שהדין עמו כשיוצא חיב, יחרה אפו וקנאתו, כי הדם הוא הנפש, ולא יכול להתאפק מלדבר קשות, ולא מלבו, כי לבו בל עמו. תדע, שעל הרב אחר כך יתחרט, ולכן הלא טוב שימתין שתהא אותה שעה עוברת ואחר כך יוכיחנו על פניו על אשר לא טוב עשה, ויהא נוח לרצות. ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו לא ידע, כי ידוע שעז שבאמות ישראל (ביצה כה ב) וידבר העם באלקים ובמשה (במדבר כא ה). וכבר צוה הקדוש ברוך הוא למשה לשא את משא העם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואמר לו, בני טרחנים, סרבנים, על מנת כן תקבלו עליכם (ילקוט וארא רמז קעח), ובזה יגדל שברן של המנהיגים:
ועוד צריך המורה להיות לבו כלב האריה, ולא יחניף ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, ויקב הדין את ההר (סנהדרין ז, ב), לא ישוב מפני כל ולא יחוס על חסרון כבודו וחסרון הנאתו, כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ויחקר וידרש וילמד חפוש מחפוש עד מקום שידו מגעת, לדעת מה נמצא בעיר, מעשים אשר לא יעשו, ויגדר פרצות העיר, ויתקן תקנות והנהגות ישרות, לפי צרך שעה ברוח דעת ויראת ה'. ואם המצא ימצא איש או אנשים בני בליעל עוברי עברה ויוצאים מן השורה, יוכיחם בשבט לשונו, ואם לא ישמעו, יוסיף להכותם מכה רבה וירדפם עד החרמה, כי כשאין דין למטה, יש דין למעלה, חס ושלום, ולא יגור מפני איש (דברים א יז), רק יעשה מעשיו לשם שמים לכבוד צורו, והוא יהיה בעזרו והיה אדירו, והכל בסדר נכון בעצת השרים והסגנים, ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) ושומע לעצה חכם (שם יב טו). וכבר מצינו (סנהדרין לח, ב) בהקדוש ברוך הוא שנמלך במלאכי השרת כדי ללמד דעת את העם שיטל הגדול עצה מן הקטן, וזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגניתא (זוה''ק ח''ג קנז ב). וגם צריך המורה שידרש לעם את חקי האלקים ואת תורותיו ודרך חיים תוכחות מוסר, אולי יעשו דבריו פחות, אם לא למאה לעשדה, ואם לא לאחד:
ועוד צריך המורה שיהיו עיניו פקוחות על עניי העיר ועל האורחים, ובפרט על התלמידי חכמים שבעיר יחוס עליהם כגופו, ויחפש לידע בצערם ובמה הם מתפרנסים, וישתדל בכל כחו לקרב הנאתם, ויכף בדברים את אנשי העיר על הצדקה, לתת לאיש כפי מה שהוא אדם, וכפי מחסורו אשר יחסר לו, וכברכת ה' אשר נתן להם, דלעבדו כדמבעי להו למעבד להניח ברכה אל ביתם. וגם צריך המורה להיות מערב עם אנשי העיר, ולשמח בשמחתם, ולהצטער בכל צרתם, ולבקש רחמים על הכלל ועל הפרט שינצלו מצרתם, ועל כל צרה שלא תבוא עליהם, ושיהיו שבעים רצון ומלאים ברכת ה', שכבר ידוע (מכות יא א) שהכהן גדול היה נענש בענין הגולה לערי מקלט על שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא בקש, וכל שכן היושב בעיר ונהנה מהם שצריך שלא יהא כפוי טובה, ואשר בכחו לעשות יעשה, כי בשלום העיר יהיה לו שלום, והעקר לכבוד השכינה שבזמן שישראל בצער, שכינה מצטערת, חס ושלום:
וכדי שלא תהא הרבנות מקברת בעליה, רחמנא לצלן, צריך לזהר שלא להתנהג ברבנות, ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות, ובשעה שמכבדין אותו, יתן אל לבו מעוט ערכו לפי הפלס ומאזני משפט אשר לה', כדבר האמור לעיל בערך גאוה, ויתבאר עוד בערך ענוה, ולא יהנה מן הכבוד. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יד א) הוי קבל וקים. הן אלה קצות דרך ישרה אשר ילך בה היושב על המשפט, ישמע חכם ויוסף לקח:
ועוד אני מדבר בהנהגת הבעלי דינין, כי הן אמת דאמור רבנן מאן דשקלי לה גלימא בבי דינא, לזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), אבל עינינו הרואות כל בתר אפכא, שתכף כשקורא אותו לדין תורה, יחרה אפו וחמתו, ונעשה אויבו ושונאו, ואין זה אלא חסרון דעת, כי מה בכך כי יבוא העם לדרש אלקים, אמנם לפי מנהגן של בריות, ראוי למי שרוצה להיות מבקש שלום ורודף שלום, שימשך ידו כל אשר יוכל מלהזמין את חברו לדין תורה, וישתדל לגמר הענין על ידי רעים אהובים, ואם על כל פנים לא יוכל מלט מלהזמינו לדין, יקדים לילך אצלו ולדבר דברי שלום לאמר אחי ורעי, אל ירע בעיניך, כי אנשים אחים אנחנו, ולבי שלם עמך באהבה ואחוה, רק שאנחנו חלוקים בדעות, ושנינו רוצים האמת והישר, רק שצריך שיבוא השלישי ויכריע בינינו. קומה ונלכה לדרש אלקים בשלום ובמישור, ונשמר לעשות ככל אשר יורונו. ובבואם לפני השופט יערכו טענותם בנחת, בקול נמוך, ולא יהא האחד נכנס בתוך דברי חברו, ומי שיצא חיב בדין, יקבל עליו את הדין באהבה וישמח על שיצא גזלה מתחת ידו, ואחר כך יהיו רעים אהובים כמאז ומקדם:
והנה הגדר הגדול שלא לבוא לידי מחלקת בשעת הדין הוא לקים מאמר התנא שאמר (אבות א, ו) והוי דן את כל האדם לכף זכות, ולא ידון את חברו לכף חובה שרוצה לגזלו ולחמסו ולעשקו. ואף אם יראה שמכחישו על פניו, יחשב שמא שכח ודומה לו שהאמת אתו. ואף אם ברור לו הדבר שחברו שקרן וגזלן ובעל עלילות וגם הוא מרבה דברים ומדבר קשות, דברים קשים, מחרף ומגדף, תפארת אדם עבר על פשע, ואל יען כסיל כאולתו (משלי כו ד), אלא לשון רכה תשבר גרם, ויתן למכהו לחי כדי שישבע בחרפה, ויאמר לו אחי ורעי, מהצרך לדברים אלו, נדבר דברינו בדרך כבוד, כי אלקים נצב וכו', בקרב אלקים ישפט (תהלים פב א):
ויצירו הבעלי דינים וכל אנשי הקהל כאלו השופט אשר יהיה בימים ההם הוא משה ואהרן ושמואל, וכאלו עומדים לפניו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כי יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה, ב), ויזהרו בכבודו ובמוראו, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו להם ימין ושמאל, ולא יחטטו אחריו לילך אצל בית דין אחר שיסתר את דינו, דנפק מנה חרבא וקטגוריא ורעה גדולה. ולכן תרצה בכל אשר יאמר השופט כי הוא זה, ואף אם טעה בדין והוציא ממנו ממון שלא כדין, ה' ישלם לו שבעתים, כי המשפט לאלקים הוא. הן אלה קצות דרכי הישר ליושבים על מדין, ובזה יהיו מרבים שלום, ואיש על מקומו יבוא בשלום. ועצה טובה קאמינא שיבחר לו המורה לישב בעיר קטנה, אפלו יהיו מזונותיו דחוקים, כי הלא מצער היא ותחי נפשו ונפשם. אם בינה לך, הבן את זאת:
