קבלה הוא כלל גדול בתורה וכמעט רב התורה אשר בידינו היא בדרך קבלה, שמשה קבל תורה מסיני וכל הדורות היו מקבלין דין מן דין. וגם עתה שנתרבו הספרים, יש כמה דברים שלא יוכל איש לעמד על אמתותן וברורן של דברים אלא על פי הלכה למעשה אשר ראה או שמע מפי אדם גדול. ועל כן אמרו (ברכות ז ב) גדולה שמושה יותר מלמודה. כי בעיניו יראה ובאזניו ישמע איזו היא דרך ישרה, כי לו יחיה גבר שנין אלפין לא יוכל לבוא עד קצן של ספרים ולדעת כל הדינים על מתכנתן כדת מה לעשות. אבל המשמש תלמידי חכמים ומתאבק בעפר רגליהם, יום ליום יוסיף דעת, מה יעשה הבן ולא יחטא. ולפעמים כשהוא בן שמונים או תשעים שנה ישמע דבר חדש את אשר לא ידע מעולם:
אמנם בענין הקבלה צריך זהירות גדולה שלא יהא טועה בדמיונו, כי בארזים נפלה שלהבת. וחכמי הש''ס אמרו (ערובין נג א) אנן כאצבעתא לבירא לשכחה. ומזה נולד כמה מחלוקות שבש''ס, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל שכן אנן יתמי דיתמי כי דלונו מאד ושכחה מצויה הרבה. לכן אין ראוי לאדם להעיד ולומר דבר בשם אומרו, אלא אם כן ברור לו הדבר כאחותו, כל שאין האומר בפניו לשאל ממנו. ואפלו אם נראה לו שברור לו הדבר כאחותו למחש בעי שמא יטעה:
ולא יעשה מעשה לסמך על קבלתו או להגיד לאחרים להקל בשום אסור אפלו קל כל דהוא אם לא יחפש תחלה בספרים אם מסכימים לקבלתו, וכמאמר רבא בגמרא (ב''ב קל, ב) כי נפק פסקא דדינא דידי קזדמכון וחזיתו בה תיוהא, לא מקרע תקרעונה ולא מעבד תעבדו עבדא כותה (וכן אני עני ודל מצוה בכל תקף שלא יעשו שום מעשה להקל על פי קבלה משמי, אפלו יאמר האומר שברור לו הדבר כאחותו לא תציתו ליה, עד אשר תחפשו לידע את הדין על בריו מפי ספרים ומפי סופרים קדושים אשר בארץ, כי כמה פעמים מעידים בפני משמי את אשר לא אמרתי ולא עלתה על לבי, או אפשר שגם אני, דברים שאמרתי או עשיתי, טעות הן בידי והדרי בי, ואיני ראוי לסמך עלי להקל, ומדאגה ומצער מדבר אני מצוה זאת בכל תקף ולא יעבר, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב) ונקט מיהא פלגא דמהני, הקבלה להחמיר ולהתנהג בחסידות, כי המחמיר תבוא עליו ברכת טוב:
