הרוצה לחיות ימית את עצמו. כך אמרו רבותינו ז''ל (תמיד לב, א). ויש בזה שתי פנים, האחד שלא יתנהג להיות מפנק ומלמד בתענוגים ולאכל לשבעה ולמכסה עתיק, שאם בזמן מן הזמנים המצא ימצא במצור ומצוק ולא יוכל להתנהג כפי למודו, חייו אינם חיים, והוא מעתד לצאת לתרבות רעה ולגנב ולגזל, וכל אשר יצא מידו לעשות רע עושה, ונושא ונותן שלא באמונה, כי ההרגל נעשה אצלו חובה, ועל פת לחם יפשע גבר (משלי כח כא). לא כן מי שממית עצמו ומתלמד שלא להקפיד על שום דבר והכל שוה אצלו הן חסר הן יתר, חיה יחיה בנחת חיים טובים וארכים ולא יצטרך להיות איש תככים:
הנה כי כן טוב לגבר, שאף שחננו ה' עשר וכבוד ונכסים מרבים ואכלים מרבים, אל ירגיל את בניו בגדולות ובתענוגות בני אדם, כי לא ידע מה ילד יום. והתורה העידה שכיון שמתלמד הילד באכילה ושתיה מרבה גם כי יזקין לא יסור ממנה וסוף שמלסטם את הבריות (סנהדרין עב, א). ולפיכך אמרה תורה (דברים כא יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ימות זכאי ואל ימות חיב (סנהדרין ע''א ב). וכבר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כמה וכמה שעל ידי הרגלם בגדולות ובתענוגות סוף שיצאו לתרבות רעה וסופם היה רע, רחמנא לצלן. ואפילו אם לא יצא לתרבות רעה, על כל פנים חיי צער יחיה וכמה פעמים ירעב ולא יאכל, כי לא על הלחם לבדו יחיה. אבל המתנהג להתרצות בכל הבא לידו ישבע לחם וטוב לו בזה. ויש פרוש אחר, שהרוצה לחיות החיים אמתיים חיי העולם הבא ימית עצמו בעולם הזה על התורה ועל העבודה על דרך שפרשו (ברכות סג, ב) אדם כי ימות באהל (במדבר יט יד). וכתוב (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום:
והנה מצד אחד היה ראוי לאדם שימאס בחיי העולם הזה, שהוא עולם היגון והאנחה ואפלו טובותיו אינן טובות כי המה הבל. אמנם מצד אחר ראוי להיות חפץ חיים אוהב ימים בעולם הזה יותר מחיי העולם הבא, שהרי אמרו (אבות ד יז) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. כי טוב לנו עבד את בוראנו ועשות נחת רוח לפני כסא כבודו אפלו שעה אחת מכל חיי העולם הבא, וזה לא ישג אלא בחיי העולם הזה, כי ימי העולם הבא הם ימים שאין בהם חפץ, לא זכות ולא חובה:
על זאת יתפלל כל חסיד ולזאת יכון כשמתאוה ומבקש חיים, לא בשביל להשיג לראות בחפת בניו ולראות בנים וכדומה, כי הכל הבל, ואי משום הא לחוד יותר טוב היה להיות בעולם האמת, ויפה שעה אחת של קות רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, וכבר פרשו המפרשים קרא דכתיב (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שהוא רוצה לומר מי זה דל ונבזה שחפץ בחיים כדי לראות טוב, על דרך, מי הפלשתי הערל (ש''א יז כו) רק מה שחפץ בחיים יהיה דוקא לעבד את בוראו ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו. והמעמיק בזה ישתדל מאד להוציא כל חייו בעבודת השם יתברך שמו ובכל דרכיו ידעהו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים ויחוס מאד על הזמן אשר הוא חי שלא להוציאו לבטלה כי הוא יקר הערך מכל חיי העולם הבא. וגם מטעם זה חיובא רמיא על כל איש לשמר בריאותו ולהשמר מאד לנפשו, כדי שלא יאבד טובה הרבה שיכול לקנות בשעה אחת של חיי העולם הזה. ומי שאינו נשמר מכל דבר רע מתחיב בנפשו ועתיד לתן דין וחשבון על כל אבוד הזמן שגורם:
וכבר כתבו בעלי המוסר השכל, שאם יאמרו לו לאדם, בכמה אתה מוכר שנה אחת מחייך או אפלו יום אחד ואפלו שעה אחת אם יתנו לו כל כסף וזהב בוז יבוז להם, ואיך הוא נותן חייו בחנם ומוציאם לבטלה וכלה בעשן ימיו או בשחוק וקלות ראש או בדברים אסורים חטאות ופשעים באפן שטוב מאד מותו מחייו, היש סכלות גדול מזה, מי האיש החפץ חיים יחוס על כל רגע מחייו מלהוציאו לבטלה יותר מאשר יחוס על כסף וזהב רב, ולעולם בלי הפסק יהא רק עסוק בעבודת בוראו במעשה או בדבור או במחשבה:
ועבודת המחשבה ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו וכדומה היא עבודה תדירית, ויוכל לעשותה תמיד בשבתו ובלכתו ובשכבו ובקומו. ובהיותו עוסק בעסקיו וטרוד בפועליו ובהיותו עוסק באכילה ושתיה או בעמדו תוך כנסיה, זאת העבודה אל תחסר לאיש טוב וישר. והמישרים ארחותם תמיד ה' לנגדם, וזה כל האדם:
ואשר לא עצר כח ליחד לבבו לחשב מחשבות טהורות תמיד, יבחר לו את הקל, הקל קול יעקב, ולא לפסק פמה מגרסא בשבת ובלכת במקום נקי, וילמד מה שהוא בקי ושגור בפיו בעל פה, כגון פרשת התמיד, פרשת שמע וכדומה, וכן איזו משניות שגורות, כגון יהודה בן תימא, רבי חנניה בן עקשיה וכדומה, חוזר אפלו אלף אלפים פעמים. והכי אמרו רבנן (תדב''א זוטא, ב) שאפלו אדם לומד כל היום כלו פסוק ואחות לוטן תמנע (בראשית לו כב) הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר כעוסק בנגעים ואהלות. וכל אדם אינו חיב אלא כפי יכלתו כך היא חובתו ואין פוטר אותו. ואם כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בענין זה, על כל פנים אשר בכחו לעשות יעשה, ויזכר צור קדושו, ויבחר הרע במעוטו, ואל יפנה אל מדעתו, והבא לטהר מסיעין אותו:
