(ברכות יז.): "יהר"מ שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידינו בקרן חשיכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו".
באשר יש הערת התורה והערת השכל לעבודת ד'. והמעולה הוא מי שמאיר לו שכלו לעבודת ד', שהוא יכיר גדולת האדון ויעבוד מאהבה. והנה מי שאינו מכיר תכלית עבודתו, הולך בחושך, אבל מי ששכלו מאיר לו הוא עומד בקרן אורה. וי"ל שהערת השכל עם שהיא משובחת מ"מ אינה מקפת כ"כ כמו תורת ד' תמימה, ע"כ נקראת רק קרן אורה, שמאיר רק לפי התפשטות שכלו ומצבו. אבל התוה"ק היא אורו של כל העולם ולא רק קרן אורה בלבד. מ"מ האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים, האחת שלא תתרבינה עליו השאלות המכאיבות את הלב בהעלם פתרונם, מה שמי שהולך בתם ובאמונתו יחי', אין צריך לזה. ע"ז שאל, שלא ידוה לבנו, עם היותינו בקרן אורה. והשנית, שלפעמים בהיותו מזדקק לשאלות עמוקות יותר מערך שכלו, יקרה לו כמשל הרמב"ם וחוה"ל מי שמתאמץ להביט ישר באור השמש שנחשך מאורו. כן המתאמץ לצייר מושכלות מופלאות ממנו, תחשכנה עיני שכלו שלא יוכל להשיג גם מה שהוא אפשרי בהשגה, ע"ז ביקש שלא יחשכו עינינו. בקש דבר אחד מצד ההרגש וד"א מצד השכל, דהיינו שתהי' דרכו ישרה ונוכח ד', וכל מה שיוסיף דעת יוסיף מנוחה ללבו ותענוג בעבודתו, כדי שיוסיף אומץ בעבודת ד' בעשות הטוב והישר, וישכיל ללכת בשכלו ממדריגה למדריגה, עד שישכיל כפי האפשרי בידיעות האמיתיות בלא שיבוש.
