אמרו בזהר הקדוש (ח''א רלד): דצלותא דיחיד לא עלת קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, אשגח בה קדשא בריך הוא ואסתכי בחובוהי, וצלותא דסגיאין עלת כלה קמי קדשא בריך הוא ולא אשגח בחוביהו. וטעם גדלת מעלת תפלה בצבור, האחד מצד ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה שהם רבי הערך. שני שאינו דומה מועטים העושים המצוה לרבים העושים, כי מתעלת הרבה יותר. והשלישי כי תפלת היחיד אם היא בלי כונה, אם הוא בעל עברות וכיוצא, אינה מתקבלת, אבל כשתצטרף עם הרבים תתקבל. והן רבים עתה עם הארץ, בקל מבטלין תפלה בצבור בסבה קטנה, וסוף שנעשה כהתר, ומבטלין אפלו בלא דבר, ומרעה אל רעה יוצאים שמתפללים תפלה חטופה וקטופה, ושלא בזמנה, ולפעמים אין מתפללים כלל:
וכבר כתב מוהרי''א בספר ''ככר לאדן'' וזה לשונו: רעדה אחזתני איך התרה הרצועה להתפלל ביחיד וגם אחר זמן קריאת שמע, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ח''ג דף קפו.) שחיב נדוי, ובמדרש כונן אמרו שחיב נדוי על בטול קדיש וקדשה. ורבותינו ז''ל פרק קמא דברכות (דף ח א), ובזהר הקדוש (בראשית ח''א דף רלד) הפליגו במעלת תפלה בצבור, והדברים קל וחמר להתמיד בזה, וכבר כתבנו בזה לעיל בערך ''מנחה'', וכבר הדרשנים דרשו זאת וכזאת וכזאת וצוחי ככרוכיא, אבל מי יתן והיה לבבם לשמע דברי חכמים וינחלו טוב בעולם הזה ותתענג בדשן נפשם לעולם הבא:
גדל חיוב כבוד צבור וחמר אסור טרח צבור, מפרש כשמלה בספר ''שלמי צבור'', עין שם. ולפי חמר שבו צריך לזהר הרבה. וחיב כל תלמיד חכם בקהל עדתו אם רואה שמאריך בתפלתו או שמאחר לבוא, יזהיר לחזן הכנסת שלא ימתין עליו, כי מוטב לאדם שיתפלל ביחיד בביתו ולא יטריח על הצבור. ואם הצבור מוחלים על כבודם ורוצים להמתין, לא יאבה ולא יקבל.
ולפי מה שכתב שם שאסור טרח צבור אינו דוקא בבית הכנסת, אלא כל בי עשרה. מזה ילמד אדם כשהוא קרוא לאיזה כנסיה, כגון לסעדה או ועד, זריזין מקדימין לילך בראש הקרואים, ולא יטריח את הרבים להמתין עליו, ואיזהו מכבד, המכבד את הבריות (אבות ד א) וכל שכן את הצבור, שהקדוש ברוך הוא חבב כבודם מכבודו כנודע מכמה אסורים שהתרו מפני כבוד צבור ומשום טרח צבור (שבת פא). ומי שמקפיד וחושש על טרח צבור ועל כבוד צבור ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי''ם ואדם:
