הקובע לתן צדקה לשום עני, דבר קצוב מדי חדש בחדשו או מדי שבת בשבתו, יש בדבר לשבח ויש בדבר לגנאי. לשרי, ח, שאין העני חייו תלואים מנגד, מאין יבוא עזרו, ונכון לבו בטוח על הרגיל לתן ויש לו על מה לסמך, וזו טובה מאין יבוא עזרו, ונכון לבו בטוח על הרגיל לתן ויש לו על מה לסמך, וזו טובה גדולה להעני. אבל מצד אחר יש בדבר לגנאי, דזמנין משכחת לה שמטה ידו של הנותן ואינו יכול לתן, ומה שנותן הוא משום כסופא ונכנס העני בסוג גזל. ועוד בה, דזמנין שזה העני אינו צריך כל כך ואם היה הנותן ברשותו, היה נותן למקום יותר ראוי והגון או לקרוביו שהענו, אבל מה יעשה שאין העני מניחו לפסק את חקו, ולפעמים שניו יחרק ונמס, לפי הזמן ולפי מה שהוא אדם, ולא יוכל עשות דבר. הנה כי כן, טוב לגבר שיאחז בזה, לתן לשום עני איזה חק קבוע שיסמך עליו, ויעשה זאת בדבר מועט באפן שלא יבל, וום מזה אל ינח ידו, מלתת לכל שואל לפי מה שהוא אדם ולפי ברכת השם אשר נתן לו באותו פרק. טוב איש יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ה), ושניהם כאחד טובים:
