אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לט א). והנה קדשת האדם תלוי בשמירה מכל חטא, במחשבה, דבור ומעשה. ובפרט במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה. וגדר ערוה הינו, שיהא עוצם עיניו מראות ברע, וירחיק מלבו מחשבות זרות והרהורים רעים, וכיון שמקדש עיניו ולבו שהם תרי סרסורי דעברה, ממילא יזכה לסדר קדשה ויתקדש כל גופו. וזהו פשט הכתוב דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם יכו' למען תזכרו וכו' והייתם קדשים לאלהיכם. ומשום הכי כתיב (משלי כג כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה:
וכבר כתבו המקבלים, שבכל איבר שעושה בו עברה, ממשיך עליו רוח טמאה על איברי נפשו רוחו ונשמתו. כל קבל דנא, האיבר שמקים בו מצוה, ממשיך עליו שפע קדשה, זולת עוון שכבת זרע לבטלה, שהוא מטמא כל איבריו מכף רגל ועד ראש וזהו הטעם שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה (אבות ד ב) שבקדש איבריו היכל השם המה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. ואפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו, דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג א) והנשמה יראה מלחטא, וכמו שכתבתי בשם מוהר''ש פרימו. אבל כשחוטא ומטמא איבריי, שכינה מסתלקת ממנו כדכתיב (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ותכף הסטרא אחרא שורה עליו ומרעה אל רעה יצא רחמנא לצלן, ואינו מרגיש שהרי הוא כמת, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כך הוא איני מרגיש ואינו חושש, אפלו ישמע אלף מוסרים לא יכנע לבבו הערל, לא חלי ולא מרגיש, והכל לפי הטמאה ולפי החשך אשר על נפשו רוחו ונשמתו, שהוא מסך מבדיל בינו לבין אביו שבשמים:
הנה כי כן, האיש אשר הוא יהודי, בעוד עיניו פקוחות עד אשר לא תחשך השמש ובטרם יבואו ימי הרעה, יתמרמר על זאת שאינו מרגיש תחלה, ויאמר, אוי לי כי נדמתי, הן גועתי אבדתי חס ושלום, ולו בכח ולו בחיל חילים יגבר להעביר רוח הטמאה, מעט מעט יגרשנו מעליו ויקנה שפע קדשה על ידי שישמר מכל דבר רע ויעשה טוב כל אשר בכחו, מדי יום יום הלוך וגדל הלוך ושוב עד אשר יטהר ורוח נכון יתחדש בקרבו, כאיש אחר וכבריה חדשה כי הבא לטהר מסיעין אותו. וכתוב בספרים, שטוב לומר קדם עשית כל מצוות:
הריני מזמן איבר פלוני לקים מצוה פלונית, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, שבזה פונה משם הסטרא אחרא ושורה הקדשה:
ואם בכל המצות שורה קדשה על האדם, על אחת כמה וכמה בשמירת שבת שהוא תחלה למקראי קדש. ובפרט בעת אמירת הקדוש יכון מאד בכונה יתרה והכנעה רבה. ויקדם ביום הששי הרהורי תשובה וטהרת מקווה טהרה, אולי יזכה שתשרה עליו תוספת נפש רוח ונשמה ושפע קדשה מקדשת שבת, ומשם ימשך לכל ימי החל לעזר ולהועיל לעבודת השם יתברך. וכן בענית קדשה באמרו מלא כל הארץ כבודו, יכון להמשיך עליו שפע קדשה מקדשה של מעלה, ויכון שהוא מוכן למסר נפשו על קדוש השם לקים מה שכתוב (ויקרא כב, לב), ונקדשתי בתוך בני ישראל, מתי יבוא לידו, כי בזה מתקדש נפשו רוחו ונשמתו:
והעקר הגדול לקנות קדשה לעצמו ולהמשיך נפש קדושה ליוצאי חלציו, הוא קדשת המחשבה שיתמיד בה כפי כחו, אפלו ברצוא ושוב יזכר צור קדושו ויקים מצוה ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזו עבודה קשה שבמקד''ש, כי אין אדם שליט ברוח, ומחשבה מועלת והיא כבורח''ת, אבל חובת גברא לרדף אחריה וכל אשר בכחו לעשות יעשה, כאיש מלחמות יעיר משנתו, עד יערה עליו רוח ממרום ומצא כדי גאלתו, חיה יחיה וקדוש יהיה:
