אמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר מז ה) אזלת לאתרא אזיל בנימוסה. וכן אמרי אנשי, למקום שתלך כמו שתראה כן תעשה. ואמרו רבותינו ז''ל (פטחים נ, ב) לא ישנה אדם מפני המחלקת, וכל המשנה ידו על התחתונה. ואמרו רבותינו ז''ל (כתובות יז א) לעולם תהא דעתו של אדם מערבת עם הבריות, לא ישמח בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים, לא ישב בין העומדים ולא יעמד בין היושבים. כללו של דבר, כל אשר עושים שם הוא יהיה עושה, אי ליכא נדנוד אסור: ושכיחי אנשי חסרי מדע שאינם בתורה ולא בדרך ארץ, וכשהולכים אצל חולה אשר נפש אנשי ביתו עגומה עליו והם מרבים שם בדברי שחוק וקלות ראש, וכן בהלכם לבית הקברות אשר קרובי המת שם אוננים ומצטערים בצער מתחולל והעוסקים בקבורה מרבים שם באכילה ושתיה ושחוק וקלות ראש. וכן יש לפעמים בעיר קטנה שאלה מפה בוכים וצועקים מרה על צרתם, ואלה מפה מרימים קול ששון וקול שמחה של מרעות והוללות שמחה של רשות, ולא ידעו תועי רוח בינה כי עושה אלה הוא כקוצים בעיניהם וכשכים בצדיהם של המצטערים ומוסיף צערם ויגונם ואנחתם ויחרקו שן. ומרגלא בפמיהו דאנשי לומר: מי שיש לו רעה שיבכה, מי שיש לו טובה שישמח, ולא נאה ולא יאה כן לנו עם בני ישראל, כי אנשים אחים אנחנו כאיש אחד כגוף אחד, וכמו שיש מכה ברגל מרגיש הצער כל הגוף, כך היא חובתנו וכך נאה לנו, שכלנו נרגיש ויכאב לבנו על צער כל אחד מישראל ונשמח בהיות שמחה לאיש אחד, ועל כל פנים אף אם לא יכאב לבבו, ארח ארעא להראות עצבות וצער למען תהיה חצי נחמה ליושב בצער בראותו שמצטערים בצרתו. וכן אין ראוי לאדם להגיד עצבו וצרתו בבי הלולא ובמקום שמחה ובעדן חדוה, אלא יסתיר מאד צרתו וישמח עם השמחים, אם לא בלב לפנים. זה דרכם של אנשים חכמים ונבונים:
