(ברכות יד.): "א"ל במה קא אמרת, א"ל אסור קא אמינא".
הציור של במה, הוא אע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'. והנה בבמה הי' זמן היתר הבמות, דהיינו כשלא הי' אופן לחוש לביטול מרכז כללי. א"כ י"ל דאינו אסור כ"א כשיהי' יכול לתן לו שלום אחר תפילתו, שאז יהי' השלום בנוי ע"פ יסודו המתקיים. אבל אם לא יוכל ליתן לו שלום אחר תפילתו י"ל שאם הי' רק דמיון במה, הי' דומה בנדון זה לשעת היתר הבמות, שהרי לא יפסיד בהקדמתו את המטרה היותר גבוהה, שהרי לא ישיגהו אח"כ, ויתבטל המבוקש של שלום זה הפרטי. א"ל אסור קא אמינא, שיש בו איסור נוסף, מפני שעושה רושם על הפועל כאילו יש דבר שראוי להקדים חלילה לחפץ השי"ת. ובאמת כל הענינים הנמצאים המה רק ענפים מסתעפים יוצאים מזיו כבוד שמים, ע"כ אסור הדבר, שלא לעשוק חק האמת. א"כ אין הבדל אם יהי' יכול אח"כ ג"כ להקדים השלום ההוא או לא.
