אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. ואמרו (שם) אוהב ה' שערים המצינים בהלכה. ויש בזה שני פנים, שניהם כאחת טובים. האחד הוא למוד הלכה, דהינו הגמרא בפלפול להקשות ולתרץ, על זה אמרו (ב''מ לג, א) גמרא אין לך מדה טובה הימנה, שבמקום לפלפל על שאר ספרים ודברי האחרונים יותר טוב לפלפל בגמרא, שעל ידי הקשיות והתרוצים הוא מברר קש מן התבן ומקשט את ''הכלה'' אותיות ''הלכה''. ועל זה אמרו חדי קדשא בריך הוא בפלפולא. ולכן ראוי לכל תלמיד חכם שתורתו אמנותו, שיהא לו עת קבוע כל יום ללמד הלכה אחת בפלפול עצום כפי כחו. ואם אין ידו משגת לפלפל בחכמה, ילמד ספרי רבותינו המפרשים המפלפלים בזה. ויש פרוש אחר המצינים בהלכה, שמפלפלין לברר הלכה למעשה ולהוציא דין אמת לאמתו. גם זה טוב מאד לברר ספקי דדיני:
וידוע שספרי השאלות ותשובות שעושים בכל דור ודור הם היו לנו לעינים. ולא אלמן ישראל, וראוי לכל מי שחננו ה' דעת שיברר הדין שנכנס בו לבית הספק ויעין היטב בגמרא ופוסקים, עד אשר יצא כנגה הלכה על תלה בדברים המפרשים כשמלה. ויכתב בספר רק הנוגע לענין דינא ולא יערב מלאכת השיטה במלאכת התשובה, ובזה יהא מועיל לרבים לדורות הבאים. ועל כל פנים אין לסמך על כל הנמצא כתוב עד יבחנהו בבחינת שכלו האמת אתו, כי כל אדם כוזב ולפם חרפא שבשתא (ב''מ צו, ב). ויש דינים שהם כהררים התלויים בחוט השערה (עי' חגיגה י ב) שבחלוק מועט משתנה הדין, וזה הדבר מטל על יושבי על מדין, שיהיו חדין להבין עמק הדין, ולדמות בקל דין לדין, ורחמין למבעי על רזא דנא, שאלקים יחננו חכמה ודעת ותבונה:
