ופירשו זה בפרק אין עומדין (ברכות לב, מר ב), אמרו:
ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מט, יד), היינו עזובה היינו שכוחה. אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה, בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני. התשכח אשה עולה (שם, טו), אמר הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר, גם אלה תשכחנה (שם, ט"ו). אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמר לה, ואנכי לא אשכחך (שם, טו). והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא, מאי דכתיב גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל, ואני לא אשכחך זה מעשה סיני. עד כאן.
ומה שאמר כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, ולא אמר כל הקרבנות שהקריבו לפניו. וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך, מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה כלל עד שיהיה שייך בהם השכחה. ומפני שבמדבר היה הקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה לפי שהוא במקרה, אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר מה שהקריבו לפני במדבר, וזה מורה כי ישראל עבדים לה' בעצם, התשכח זה הוא תמיה, ואין שייך שיהיה בזה שכחה דבר שהוא עצם הדבר.
והשכחה שנאמר כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אל האדם, כי ח"ו שיהיה נאמר שכחה בו יתברך. אבל השכחה הנאמרת כאן ר"ל הסרה וסילוק מאתו, כמו שאמר (ישעיה מט, יד) ותאמר ציון עזבני ה', היינו הסילוק וההסרה מן השם יתברך.
ואמר (שם, טו) התשכח אשה עולה, כמו שאין סילוק לפרי בטן של אם מן האם לרוב הצירוף והחבור שיש לאם אל בנה, כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החבור והצרוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים. וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קרבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שימצא במדבר פרים ועם כל זה הקריבן. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחילה כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם, לכך בראשונה מיד שיצאו, אף אם היו במדבר, היו מקריבין קרבנות, והחבור הזה הוא מצד עצם ישראל.
PARTIE 2
ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם, לא עשו העגל בראשית כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ומיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם. וזה כי כמו שיש לאב חבור וקשור לבנו זה לזה מצד כי זה הוא האב וזה הוא הבן, כך יש להם פירוד גם כן בצד מה. כי אב ובן הם מחולקים בעצמם, שזה הוא אב וזה בן, ודבר זה נחשב פירוד. ולפיכך בודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה, ולכך אמרו לישראל (ויקרא רבה יג, ה) כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל, כי מצד העגל שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי (שם, טו) גם אלה תשכחנה, פירוש אלה הוא לשון קשה כמו שאמרו בפרק ב' דיבמות (כא, א) דא"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, וזה נאמר בהן אלה (דברים כה, טז) כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה. וכל לשון אלה משמע קושי, דכתיב, (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, שהוא לשון חזק וקושי. ואמר אף על גב שהעניין הזה שהוא חבור האם אל פרי בטנה הוא עניין חזק וקשה שיהיה כאן סילוק ופירוד, ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בניו שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה, מכל מקום יש כאן סילוק והסרה לדבר זה כי אב ובן חלוקים הם כמו שאמרנו. ולכך יש הסרה כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושייך בזה שכחה אילו לא היה חבור מצד אחר לישראל רק מצד שהם בניו. אף כי הוא דבר קשה, היה שכחה לדבר זה.
